אסא תל אביב - מועדון טאקוונדו | יומנים אישיים | זכרונותיו של מדריך

זיכרונותיו של מדריך / חלק 2.

אני לא יודע איך ואם יתפרסם הספר שפעם עלה לי החשק לפרסם. אני לא יודע על מה בדיוק הוא יהיה ואיך הוא יראה. אני רק יודע שאני נהנה מכתיבה. אני לא יודע מה הסדר הנכון. אני פשוט הולך עם הלב. הפעם בחרתי לדבר על קורס מדריכים בוינגייט. קורס מדריכי טאקוונדו. האחת החוויות הגדולות שהיו לי אי פעם.

השנה היא 2001, בדיוק סיימתי שרות צבאי, עבדתי אצל אבי, ואורי בא עם היציאה :" אני רוצה שתלך לקורס. קורס מדריכי טקוונדו". תגובתי הראשונה הייתה לעקם פרצוץ וכמו חגורה אדומה מובהקת, קודם הראתי מבט מבולבל, הרהרתי ושקלתי את סיכויי ההצלחה שלי, מסתכל על המאמן במבט שאומר הכל: "אתה בטוח שזה רעיון טוב? לחפש חתול שחור ?! בלי לראות כלום?!, טוב, אם אתה אומר אז כנראה שיש בזה משהו". כן חברים, בשבילי, זה היה לחפש חתול שחור בחדר חשוך שאני עיוור. מה לי ולקורס מדריכים? מה התחרפתי? אני עוד לא מוכן. אני לא שחורה אני לא מספיק טוב וכך הלאה. לאחר דיון קל בנושא אורי אמר משפט שפשוט סגר את הדיון בשבילי, "תראה במקרה הכי גרוע – זה חודש שלם של אימונים עם אנשים חדשים – תראה דברים חדשים , תעשה דברים שונים ומעניינים". לאחר המבט השקול הטיפוסי, והרהורים קלים עד קשים, לקחתי את עצמי ונכנסתי לחדר החשוך במטרה למצוא את החתול.

בית הספר למאמנים ומדריכים על שם וינגייט. מקום ענק ומרשים. על יד הים – כמה רע זה יכול להיות?. השלב הראשון היה בחינת התאמה. נכנסתי לבחינה, הבוחן היה מאסטר שלמה טל מכפר סבא. טיפוס מרשים למדתי הרבה מהתבוננות עליו. כמדומני זו הייתה פגישתנו הראשונה. חבורה של צעירים היו מסביבי שניסו להרשים את הבוחן, לחוצים עד עמקי נשמתם. ואני בכלל לא מבין על מה ההתרגשות ? סך הכול דרשו לעשות כמה פורמות בסיסיות, לבעוט קצת לחייך ולומר מילים בסיסיות בקוריאנית.

הגיע תורי, מאסטר שלמה טל הביט ושאל לשמי ומהיכן אני בארץ וכדומה. הכול היה נורמלי לחלוטין עד שהגיע השאלה הטריויאלית: "מאיזה מועדון אתה בדיוק?". "אני?! אני תלמיד של מאסטר אורי נצר". השתיקה שלו , המבט שלו העיניים שהתרחבו אמרו הכול. המסר שחשתי היה :"חמוד אתה יכול ללכת הבייתה אין צורך בבחינה, נשלח לך את הזימון לקורס בדואר". ואני לא הבנתי בכלל על מה ההתרגשות. מה רוצים ממני? למה השם של המאמן שלי גורם לכולם להביט בי בהערכה עוד לפני שהתחלתי? מה הסיפור? האם זו באמת הערכה?.

בציפיה רבה הגעתי לקיץ. אני לא זוכר בשלב זה את התאריכים. מאסטר אלאן, התלמידה שלו יעל איגלשטיין, שלום דוד ועוד בחור ששכחתי את שמו. כל אלה היו המדריכים שלנו בקורס. כמות אימונים גדולה עד מאוד. בין שתיים לשבע שעות של אימונים ביום מעבר לארבע השעות התיאורטיות בכול יום. אנטומיה, פיסיולוגיה, פסיכולוגיה, תורת האימון ועוד. שהינו בתנאי פנימייה, זה היה הכרחי היינו גמורים בסוף כל יום.

במהלך השיעורים התיאורטיים היה קשה להתרכז, משום שריכזו את כל ענפי הספורט תחת קורת גג אחת להרצאה אחת. רק בשביל סדרי גודל מדובר על כארבע מאות איש. כדורגל, כדורסל, כדור יד, כדור עף, גלגיליות (?!), סיף, ג'ודו, טאקוונדו, חדר כושר ועוד. לא רק שהיינו מספר רב של מאזינים, רוב האוכלוסיה הייתה בגילאי 6-17, מה שהיה מאוד מדכא בשבילי,גם חזרנו לגנון. מהר מאוד השיעורים היו בלתי נסבלים. היו צריכים מדריכים שישמרו עלינו למען החברים - שלא יתפרעו. מעבר לזה הביאו מרצים מאוד מקצועים בתחומם אך כמקובל בארץ – אין להם שמץ בהרצאות פרונטליות. בטח שלא מול 400 איש. הייתי מביט בהם ואומר לעצמי: "את זה אל תעשה". זה היה נורא, ריחמתי עליהם. הליצנים היו עושים להם קולות בוז ומרעישים ללא הפסקה. כל חמש דקות היה צורך לעצור לבקש שקט – כמו כוסות רוח למת.

לאחר כשבועיים הייתה הרצאה של פסיכולוגית על פסיכולוגיית ספורט. אלוהים אדירים, היא כל כך סבלה שהיה משעשע לצפות בה. היא כיווצה את כתפיה, שילבה ידיים ולא הפסיקה ללטף את עצמה (לא משום שהיה קר) כמעין אומרת :" די, לא נורא זה יגמר עוד 90 דקות...". מיותר לציין שלא היה לה סיכוי להשתלט על הבלאגן. בשיעור השלישי שלה כמות הרעש הייתה כו גדולה שנאלצה לעצור לצעוק במיקרופון :" די! אני לא יכולה יותר. אתם מוכנים להיות בשקט?! אתם חושבים שזה קל לעמוד פה להרצאות מול 400 איש ?". באותו רגע הגיעו מים עד נפש, לא יכולתי לשתוק יותר, צרחתי :" כן!". באופן טבעי הנחתי שתגובתי תבלע ברעש מסביב אך משום מה באותו רגע, הקהל בחר לשתוק – מי היה מאמין – לאחר שבועיים של רעש והמולה, פתאום שותקים לי ככה סתם בלי התראה מוקדמת... איך הם עושים לי כזה דבר?. רציתי לבלוע את עצמי. באותה שנייה החברה בקבוצה עברו כמה מושבים, ושאר הקבוצות הצביעו עליי. לא היה דרך להתחמק. לבד במערכה.

" אתה חושב שזה קל?! , אתה רוצה לבוא לפה להחליף אותי?"

כמו כל מורה בישראל , היא צפתה לתשובה מגמגמת ושלילית כמו כל מורה בישראל, אך היא קיבלה בדיוק את ההפך:

" כן", תשובה חצופה אך החלטית. אין לי מושג מאיפה זה בא.

"אוקיי, גש אליי בסוף השיעור".

חשבתי לעצמי באותו רגע, זהו הלך עליי. מעיפים אותי מהקורס מדריכי טאקוונדו. הגעתי אלייה עם מבט של חייל שזומן לשיחת חתך. לדעתי היה אמור להיות לי פרצוץ של חייל שזומן למשפט צבאי אך משום מה ובשיא הטבעיות שאלתי אותה על איזה חומר אני אמור להעביר שיעור. היא הייתה בהלם, היא לא הייתה מוכנה להאמין שאני הולך עם זה עד הסוף. המזכירות במשרד הסתכלו עליי במבט תמוה. שאלו אותי אם יש לי נסיון קודם בהדרכה? עניתי לשלילה. היא נתנה לי ראשי פרקים והבטיחה לי שהיא תשב מולי בקהל ותחליף אותי בכול רגע נתון – אני רק צריך לסמן לה והיא ישר קמה להחליף אותי. כמה מתחשב מצידה שהיא מוכנה להעביר את השיעור שלה.

יצאתי מהמשרד. עכשיו נפל האסימון... השיעור עוד שעתיים ואני צריך לדבר במשך 90 דקות על פסיכולוגיית ספורט – נושא שאני מבין בו כמו שאני מבין בתורת היחסות של איינשטיין. (למען הרקוקד – התאוריה מטפלת בגופים בתאוצה ומנסה להסביר את תופעת הגרוויטציה. לצערי, זה בערך כל מה שיש לי לומר בנושא וגם זה לאחר חיפוש במנוע חיפוש גוגל, עכשיו הייתי צריך להפוך את זה להרצאה של 90 דקות).

תפסתי את עצמי בידיים למרות שלא הפסקתי לרעוד, והתחלתי לעבוד עם עצמי. ועכשיו החלק המעניין. כל הנסיון הקרבי בטאקוונדו על כניסה לקרב הפך להיות מעשי בחיים האמיתיים. דבר ראשון תעצור – אם צריך שתי סטירות כדי להרגע. דבר שני – רגיעה. תנשום עמוק אל הבטן, תעצום עיניים, דבר עם עצמך תבקש מהגוף להרגע, לאחר כמה נסיונות (תלוי בנסיון האישי) תרגיש איך הדופק נרגע. דבר שלישי – תחשוב – תחשוב פינטו, תחשוב. מאוד פשוט – תכין את עצמך בראש בעזרת דימוי מודרך לקראת מה שהולך להיות וסרטט מפת דרכים בראש. מה האופציות? מה הכלים שעומדים לרשותי? מה האסטרטגייה?. תיק תק. השעון מתקתק והזמן רץ. מה עושים?! חושבים! שלב רביעי – ביצוע. שלושת השלבים הראשונים אמורים להשפיע ישירות על שלב זה. מקווה לטוב.

עליתי לאודיטוריום, יעל איגלשטיין ליוותה אותנו בכדי לוודא אנחנו באמת נכנסים לשיעור. שנכסנו לאולם היא באה ללכת. הבטתי בה ואמרתי לה בחיוך:

"אם יש לך זמן אני הייתי נשאר לצפות בשיעור הזה – יש לי הרגשה שזו הוך להיות משעשע".

סיקרנתי אותה. זה עבד. היא נשארה. החברים עלו למקומותיהם. רוב הקבוצות כבר היו ישובים. המרצה עוד לא הגיעה. עליתי על הבמה. אנשים הביטו כלא מבינים. יעל שאלה:

"מה אתה חושב שאתה עושה ?"

הרכבתי את המיקרופון האלחוטי על דש חולצתי בתור תשובה. רועד כולי.

"מה אתה עודשה?! רד למטה , אל תעשה פאדיחות...".

הבטתי בקהל, בחיים שלי לא חשבתי שארבע מאות איש של קהל יראו כך. זה אפילו לא נכנס בזווית הראיה שלי. מימין ועד שמאל - סיבוב כמעט מלא של הצוואר. הפחד החל לכרסם בתוך תוכי. אולי יעל צודקת? נשענתי על השולחן של המרצה וחיכיתי. ראיתי את האולם מתמלא עד אפס מקום. חלק מהספורטים שאלו אותי אם אני באמת מתכוון ללכת על זה. פשוט חייכתי. לא היה לי מילים. הקהל המשיך בשלו. רעש והמולה כצפוי. נו טוב, שוין. לפחות הדימוי המודרך היה מדיוק. בהיתי בקהל מהרהר בסיכויים שלי להצלחה. ומחכה לנק' פתיחה. לנקודת כניסה שלי לקרב. זה לא הגיע. עצמתי עיניים, והפנמתי את המתרחש. דימיתי את שחף לידי. מביט ואומר :

" מה כבר יעשו לך ?! יזרקו עלייך עגבניות?". הטון שבו הוא דיבר והשלווה האופיינית לשחף הם אלו שגרמו לפתוח עיניים. חיוך בזוית הפה. שחבתי לעצמי :

"נתחיל לדבר ונזרום משם".

התחלתי לדבר בטון מונוטוני ושקט. כולם שמעו אותי אך בחרו להתעלם. הלכתי הלוך וחזור על הבמה. זה עזר לי לחשוב. הפיג את הלחץ בפעילות פיסית. שום דבר לא השתנה. אבל התחלתי לעבוד. זרמתי. השדים בראשי צורחים – אפס – אדיוט – מה אתה עושה? מה אתה מרצה? זה שאימא שלך פסיכולוגית לא עושה מבין גדול. הקהל ממשיך בשלו ואני בשלי. ממשיך בהרצאה כאילו אין קהל, ממש כמו בחזרות לפני הופעה. עברו חמש דקות שלמות מאז עליתי לזירה ועדיין אני לא בקרב. ואז בזווית העין קלטתי ספורטאי מתרומם ומעיף כפה לחבר שלו בלי שום סיבה. כל החושים התחדדו.

זאב.

בשבריר שניה, בלי הכנה נוספת נכנסתי לקרב. הוא מת.

"אתה!!!!! כן, כן! אתה שם – אתה חושב שאני לא רואה אותך? מה אתה חושב שאתה עושה?"

צרחתי עליו בטון גבוה והרמקולים עשו את השאר. הוא התיישב בבהלה.

"קום ! כן אתה, קום אני אומר לך! " ציוותי והוא קם בצייתנות הזמן שהקהל התשתתק.

או או....

עכשיו כול העיניים עליי.

" מה השם ?" המשכתי בטון גבוה וכועס עם מבט מאיים שמבטיח מינימום הפגזה אלטילרית כבדה. הוא ניסה למלמל את שמו כדי שאני לא אשמע ומייד התיישב. אני נכנסתי למצב נו מיינד. אבוד עליו.

" מזה ?! בקול רם אני לא שומע אותך! קום !"

המסכן ענה לי. אבל לא ממש עניין אותי. דיגדג על קצה הלשון לשאול אותו לדרגה ומספר אישי כמו סמ"ל ראשון במיל' מורעל.

" מאיזה קבוצה אתה? "

"כדור יד".

הבטתי במבט חודר שריון כאילו אני משפד אותו על חנית בעיני רוחי. ואז זכרתי שאין לי ממש מה לעשות איתו כרגע.

"שב!"

אמרתי ברוגע, הסתובבתי לאחור והמשכתי לדבר כאילו כלום לא קרה עם הבעת פנים רגועה. הבחור עדיין בהלם ממה שקרה. לא יודע עם לשבת או לקום. הוא ציפה לעונש. הוא ציפה שאני אעיף אותו למנהל בית הספר למאמנים להרחקה מהקורס כפי שקרה כבר למספר אנשים בשיעורים האחרונים.

פתאום זה קרה.

כולם התחילו להתגלגל מצחוק. ארבע מאות איש צוחקים על הבחור שעומד. לא נותר לו אלא להצטרף לצחוק של כולם. המשכתי בדיבורים אבל מהר מאוד גיליתי שאי אפשר. הם התחילו למחוא כפיים לקרוא בקריאות שמחה. חשתי את הצורך בפורקן של הקהל אחרי שבועיים של שיעורים משעממים ועודדתי אותם להמשיך. אפילו להגביר בעזרת תנועת ידיים פשוטה ופשוט נתתי לזה מס' שניות. נשענתי על השולחן שלי. אני בקרב. זה הרגע שלי. לאחר מספר שניות אותתי להם להרגע ושוב הקהל ציית. מדהים השגתי משהו שאף מרצה לא השיג בשבועיים האחרונים – תשומת לב והקשבה של מרבית הקהל. הרגשתי באנדרנלין מחלחל בורידים. הסתכלתי על יעל – האם תפסתי את תשומת ליבך יקירתי?

שאלתי רטורית. המבט שלה חשף את מחשבותיה.

המשכתי בהרצאה תוך כדי שימוש במקרן שקופיות. וכתיבה על שקפים נקודות מפתח. ביקשתי אותם לכתוב והם עשו זאת בצייתנות. הייתי סובלני ואדיב וזה פשוט זרם. לאחר 5 דקות הגיע המבחן השני. מישהו צעק בקהל:

" אבל לא שומעים אותך ".

הבטתי אל עבר מקור הקול ושאלתי:

"מה ? לא הבנתי."

במבט תמוה. בקול רגוע.

"לא שומעים אותך"

צעק מישהו שישב מתחת לרמקול ענק שמשדר את הקול שלי דרך מיקרופון אלחוטי. חייכתי ,קירבתי את המיקרופון שלי קרוב יותר לפי ואמרתי :

"אז , אני אדבר בקול יותר שרמנטי..." בקול יותר סקסי.

זה עבד כמו קסם. גל נוסף של צחוק על אותו בחור שניסה אותי. שוב אותתי בכפות ידיי לקהל שהם חופשים לעודד לצחוק למחוא כפיים כרצונם. הם נסחפו בקלות. הם נרגעו שביקשתי והמשכתי משם. בשלב זה כבר הייתה הקשבה מלאה. לא נותר לי אלא להמשיך. כמו הרי פוטריוס קטן. נופפתי בשרביט שלי (מרקר אקספו ירוק) והמשכתי לכתוב מילות מפתח על השקפים.

לאחר מס' רגעים, שמעתי רחשים בקהל. הם לא דיברו בקול רם, אך משהו הפריע להם. ולא הבנתי מה לא בסדר. לא עברו חמש שניות ושמעתי שהרחשים מתגברים. עצרתי. הבטתי בקהל בתמיהה מוחלטת. חיפשתי מה לא בסדר. החנות שלי סגורה (הייתי במכנס טאקוונדו). המקרן מקרין את השקופיות נכון ולא הפוך הכול ברור. אבל הקהל לא רגוע. שאלתי:

" מה קרה ?!"

אבל אף אחד לא ענה הלחישות התמשכו. התקרבתי לקצה הבמה הרחבה ושאלתי ב"לחש" את אחת התלמידות שישבה בשורה השנייה:

"מה לא בסדר? "

שמתי לב לאוזניים של כולם מזקרות.

"אתה כותב בשגיאות כתיב על השקופיות".

הבטתי על המקרן. וכך היה הבחורה צודקת. אופס. זה לא היה במפת דרכים של הדימוי המודרך. לא הייתי מוכן לזה.

" זהו ?! זה כל הסיפור ?!"

אמרתי והבטתי בקהל בפליאה.

"אז ככה, זה הזמן להתוודאות, רבותי אני דיסלקט – אני לא שם לב לשגיאות כתיב".

זה עבד כמו קסם. גל צחוק שלישי. שוב, חוזר חלילה כמו מנצח בתזמורת פילהרמונית מנגנים את בייבי בטהובן. המשכתי בשלי שהם נרגעו. זה הלך ונהייה יותר קשה להרגיע אותם. אבל עדיין בשליטה. לאחר כמה דקות נוספות הקבוצה של ג'ודו החלו לעשות בעיות. חשבו לתומם שזה שהם יושבים בפינה השמאלית עליונה לא רואים ולא שומעים אותם. עצרתי את דבריי. והתקרבתי לצד שמאל של הבמה. בהלם מהחוצפה שלהם – אפילו החברה של הכדורגל הבעייתיים היו בהקשבה – והג'ודוקאות בשלהם. שלוש מאות שמונים זוגות עיניים בהו בי בסקרנות. הג'ודוקאות שמו לב שמו לב שמשהו לא בסדר ועצרו את מעשיהם.

"תגידו, אם יעל ארד הייתה פה מרצה על הבמה, הייתם גם עושים שטויות כמו שאתם עושים עכשיו?

אל תסתכלו עליי ככה, אני התאמנתי עם יעל ערד".

עצרתי פחדתי שהם יחשבו אותי בטעות לשחורה בג'ודו.

"אני כולה חגורה לבנה בגו'דו אבל אחרי שישה חודשים של אימונים איתה, אני לא חושב שהיא הייתה סובלת את ההתנהגות שלכם כרגע".

לא קיבלתי קיבלתי מכיאות כפיים. אבל גם לא קיבלתי שריקות בוז. התחושה הייתה שהרוב איתי. המשכתי בשלי. עברתי את הארבעים דקות של הרצאה. הכתבתי לכיתה, הסברתי, שאלתי שאלות וקיבלתי תשובות. הרושם היה שעשיתי שיעור מעניין, משום שכמעט כולם היו איתי. אני בכלל לא זכרתי על מה אני מדבר. מזל שרשמתי כל הזמן על השקופיות. אפילו לי הייתה לי מזכירה בקהל שהקריאה לי את הדברים שאמרתי. התחושה הייתה טובה. פזלתי לעבר המרצה של הפסיכולוגיה, מרוצה מהלך העניינים.

הקהל הלך ונהיה יותר קשה לריסון. ונגמרו לי הרעיונות המקוריים. עברתי לנשק קנובנציונלי. בקשות

לשקט. בהתחלה אפילו נרגעו אך זה לא החזיק הרבה זמן מעמד. ובסוף השתמשתי בנשק האחרון - איומים.

"חברים, אם לא נרגע אני אעלץ להעביר את השיעור בחזרה למרצה וחבל, הכנתי דווקא שיעור נחמד".

זה עבד למשך חמש דקות. בדיוק ברגע שנגמר לי החומר בדיוק ברגע שהפסיכולוגית סימנה לי שהיא רוצה שאני אעצור. או שהיא קלטה שאני מחנטרש יותר מידי או שהיא הרגישה שהיא לא ממש הצליחה להעמיד אותי בסיטואציה שהיא הייתה בה כדי ללמד אותי לקח. לא יודע, אני משער שהיא פחות או יותר הבינה שעברתי על כל ראשי הפרקים שהיא נתנה לי. אני רק יודע שעוד חמש דקות הייתי מתחיל לגמגם. ירדתי מהבמה עם מחיאות כפיים סוערות. היא עלתה במקומי עם קריאות בוז קלות. לא נתנו לה להמשיך. היא חזרה בזרירות על הדברים שלי, הודתה לי וחילקה לי עוד כמה מחמות, ושלחה אותנו להפסקה.

כמות המחמאות שקיבלתי מהרגע שיצאתי בכול השבועיים שלאחר מכן היתה ענקית. אבל אף אחת מהם לא התקרבה לתגובה של יעל. יצאתי מהאולם. ברחתי בדרכים חלופיות לחדרי. מרחוק יעל קלטה אותי והצדיעה לי. חייכתי. והסמקתי קלות. היא הייתה בהלם. פשוט המומה. מחמאה אדירה מאדם אשר אני מעריך ומעריץ.

מה למדתי באותו יום?

המון. הדבר הראשון היה טבילת אש רצינית בעמידה מול קהל. גיליתי שאני אוהב את תשומת הלב תחת הספוטים של התאורה. הדבר השני היה - אם אתה כושל בהכנה להרצאה פרונטלית אתה מכין את עצמך לכשלון. הדבר השלישי – בולשיט יכול להביא אותך לצמרת – אך הוא לא יכול להשאיר אותך שם. נתתי הרצה של כארבעים וחמש דקות. לא הייתי שורד תשעים דקות למרות שגם לזה הכנתי פתרון. מצאתי דרכי מילוט אלגנטיות פשוטות. אחת מהם הייתה פשוט לסיים קודם את השיעור לשחרר את כולם להפסקה - אחרי הכל אני המרצה.

*****************************

לאחר הקריאה של יומן אישי זה הנכם מוזמנים לתת את דעתכם בפורום, להלן לינק לנוחיותכם:

http://www.taukd.com/phpbb24/viewtopic.php?p=158#158

לדף הבית לחץ על הלוגו בתחילת הדף או כאן

על הטאקוונדו | על המועדון | הפילוסופיה של הפומסא | שעות פעילות | תקנון האתר