ינאי ( HULK ) סנד - יומן אישי

אהם, אני אתחיל את היומן האישי מהחוויה הראשונה שלי מהטאקוונדו
ובכן, דן ואורי שכנעו אותי להצטרף(או להגיע לשיעור נסיון), למרות שדן האשים את אורי בכך שהוא רוצה חולצת מועדון (חבר מביא חבר או משהו). אז הדבר הראשון שעליו חשבתי כשנכנסתי לאימון (באיחור של שתי דקות) הוא שאולי דן לא צחק, אם באותו אימון הגיעו שני אנשים נוספים (שחר ולוותיקים, יואב). הזיכרון השני שלי היא ההתלבטות האם אני היחיד שחשב שלאימון אומנויות לחימה (כאשר אין לך חליפה) אמורים להגיע עם מכנסיים קצרים.
אני לא זוכר מה למדנו בכל האימון אבל הוא התחיל בתרגול הגנות בסיסיות (בתקופה ההיא היינו עושים עוד הרבה דברים שאנחנו לא עושים כיום ) ומכיוון שבתקופה ההיא לכל "חניך" חדש היה מוצמד "חונך" רק חצי מהקבוצה התאמנה כי נזקקנו לשלושה "חונכים". אני זוכר שאז ההגנה הכי מסובכת הייתה הגנה אמצעית (מונטונמקי) ובהחלט לא הן-סונל. כמובן שזה היה לפני ההבנה של ההפרש בין לשים יד מעל הראש לבין הגנה עליונה . ובכן, זה מה שאני זוכר מהאימון הראשון, זה ולהיות האדם היחיד שידע לעשות את טאייגת אילג'אן (לא ממש טוב) לפני שהוא ידע טכניקה כלשהי. לכל מי שגם זוכר את האימון ההוא (*שחר*) מתבקשת תגובה.

*****************************

*ממשיך יומן אישי*
אני חושב שהדבר הבא שאני זוכר מהטאקוונדו לא קרה במהלך אימון, ניסיתי לבעוט דוליוצ'גי.
שעות. אבל תמיד יצא בנדל, לא הצלחתי לסובב את כף הרגל ל180 מעלות. הייתי מרמה, קופץ קצת בזמן הבעיטה כדי להגיע, או שהייתי עולה על הכריות ואז מסתובב. ובכן, לפעמים קיצורי דרך כן עובדים ולדעתי הצלחתי לבעוט דוליו רק אחרי ש"רימיתי" הרבה, גם זה תרגול.
הזכרון השלישי הוא אורי, אביב וארז מתרגלים סיבובית בשורה. עכשיו תורי להשוויץ בזיכרון המופלא שלי, הם שלושתם פנו למראה, אורי היה הכי קרוב לדלת, ארז באמצע ואביב הכי רחוק, הם ביצעו מונדוליו ברגל ימין, אז הם (כמובן חוץ מאביב) השתמשו בתנופה מהידים, אבל זו עדיין לא הרגשה נעימה לראות אנשים אחרים מצליחים במה שלך עוד אסור ללמוד. בכל מקרה, לא הסתכלתי כל כך הרבה, כי בדיוק נשלחתי להביא רקטות.
יש לי עוד זיכרון קצר שאומיד אמר לתרגל את כל הבעיטות כולל אחורית וסיבובית, וחשבתי שסוף סוף ילמדו אותי, ואז הוא ציין שלחדשים אין צורך לבעוט סיבובית ואחורית
ובכן מאוחר ואני עייף וחולה (שונא לפספס שני אימונים בשבוע אבל כנראה לא אגיע מחר
{30.1.04}

*****************************

קרבות ללא מגע (שלושה חודשים של קרבות ללא מגע לפני קרבות אמיתיים, את המסורת הזו מזמן שכחנו), קרב ראשון, החונך שלי אורי (היו אז חונכים לחדשים, לא שהם עשו משהו מיוחד חוןץ מללמד טאיגת אילג'ן והגנות ובעיטות בסיסיות)
אומר לי לבעוט כמה שיותר ואם אין לי כוח להרים יותר את הרגל, להמשיך לבעוט, או לתת אגרוף ואז להמשיך לבעוט, מדגיש שלא לתת אגרופים כי הם לא מייצגים נקודות. במהלך כל הקרב יואב (שכבר פרש מזמן) עושה אגרופים ומדי פעם בנדל כדי לגוון, הרגשה מוזרה לחשוב שהיריב שלך לא נלחם לפי החוקים (שאתה יודע)
ובכל זאת שמבחוץ הוא נראה כאילו הוא מצליח.

אימון פרטי על סטפים עם דור. הוא אמר לי שאני מצליח כמו טל בהתחלה, תהייה מי זה טל.

אורי מאוד גאה לאחר שהצליח להעיף ולהפיל את אלון ביופצ'גי.

משחקי כדורגל לפני שאומיד מגיע ולפעמים כחימום.

קרב ראשון מול מתן (צהובה שכבר פרש), הרגשה מוזרה לעשות קרב ראשון, למרות
שבדיעבד אני חושב שמתן נתן לי להכניס בעיטות, כי הוא היה קצת מהיר וזה היה קרב ראשון שלי ובכל זאת פגעתי.

אימוני נבחרת פתוחים לכל החגורות, קרב מול שחר. זה די קשה להלחם במישהו בחצי מהמשקל שלך, צריך יותר מדי להזהר.

שוב באולם הגדול, שחר חוטף מכה בצוואר מבעיטה של איליי, תהייה מי זה איליי.
באותו אימון שמעתי ששחר הגיע למקום שני בתחרות כלשהי, תחושה של החמצה, לא הייתה לי בדיקה רפואית אז לא יכולתי לבוא.

טוב אין לי זמן להיזכר בעוד, ביי

*****************************

אני קצת מתבייש, אני מפרט כאן דברים ששמרתי לעצמי. יש לי קצת פחד שמישהו ישפוט אותי על מה שאני כותב, לא נעים.

באתי לתחרות כדי לתמוך, דווקא היה הרבה מקום לעזור לאנשים בחימום, פתאום אני נזכר שסורור ואביב היו כחולות, כאילו שעברה תקופה, שחל שינוי.

מתן פרש, הוא אמר שכל האימונים אותו דבר ושהוא משתעמם, הייתי חדש אז ונורא פחדתי שגם אני אתחיל להשתעמם.

פספסתי איזה אימון נבחרת, יום שישי אחד, לקראת תחרות כשהרשו לנו להצטרף (עוד הייתי לבנה), ואורי, שחר וכו' קיבלו פס צהוב על הצלחה קרבית או משהו. כשאתה חגורה לבנה לפסים יש משמעות מיוחדת, הם בעצם הדבר היחיד שמבדיל בינך לבין מישהו שהתחיל היום, ולכן מאוד קינאתי, אני חושב שסחבתי את הקנאה הזו עד שקיבלתי חגורה צהובה.

טקס קבלת החגורה השחורה של טל הוא זיכרון לא נעים בשבילי, הכל התחיל נחמד, אבל לראות את טל מדמם מהקרסול אחרי ששבר כמה קרשים זה קצת מפחיד, לא חלק,
לא מדוייק, לא בטוח לגמרי.

מחנה אימונים בקיץ, בזמן ההוא המשפחה שלי היו ב: משמר הנגב, סוכה במדבר, חו"ל. בקיצור הייתי בבית לבד. להלן סדר היום שלי: קם ב-6 מכין ארוחת בוקר (לדעתי קורנפלקס אבל אני לא בטוח). רואה טלוויזיה עד 12, שום דבר מעניין, נראה לי ערוץ 6. ב12 אוכל ארוחת צהריים ואוכל ארוחת צהריים, מגיע לאימון. ב-4 מסיים, חוזר הביתה, רואה טלוויזיה(או משחק במחשב-דייב) עד השינה, בקיצור לא מאוד מעניין.
אימונים קשים, מאוד ארוכים, אבל במחנה האימונים היה אצלי המעבר הרציני מלחגורה לבנה לצהובה, פתאום הבנתי קצת יותר על איך אמן לחימה צריך להתאמן ולהתנהג.

עומדים בשורה אחרי המבחן הראשון, תוהה איך הייתי. אומיד אומר לשחר שהוא קיבל 3 פסים, היחיד שעבר באותו מבחן מלבנה לצהובה, מוזר, כי הוא אמר לי שגם אני עברתי לצהובה. כשדיברתי איתו אחרי השורה הוא אמר שהבוחנים התבלבלו וחשבו שיש לי פס, הוא פלט משהו על "ברמה הטכנית נראית כאילו כבר יש לך פס" לדעתי הייתה טעות ברשומות.

לפני שקיבלתי את החגורה הצהובה כל הזמן ביקשתי מאורי שילמד אותי טאייגת אידג'ן. שחר והוא כבר ידעו והוא אמר שאני צריך לחכות עד שאני אהיה צהובה, הוא היה לבנה ופס, נו מילא. טחנתי כל כך הרבה פעמים את אילג'ן שרציתי משהו חדש. עכשיו אני חושב שבכל פומסא חדש אני לומד קצת על כל פומסא שכבר עשיתי, ככל שאתה מתקדם בסיבוך של הפומסא, הדגשים של הפומסא הפשוט נראים יותר חשובים.

אותה תקופה לא הייתה קלה, זה היה בתחילת שנה שעברה, בדיוק עברנו לאולם החדש והאווירה כבר לא הייתה אינטימית, היינו מועדון, לא קבוצה. הייתי מאוד משועמם באימונים וניסיתי להתחמק מהם. אני לא זוכר בדיוק מתי התקופה הזו נגמרה, אבל זה היה בסוף שנה שעברה איפהשהו.

זהו, לאט לאט נזכרים, עכשיו נפטרתי מכמה דברים שלא רציתי לספר, לכל אחד יש שלדים בארון.

*****************************

שכחתי לציין משהו על המעבר לחגורה צהובה. שחר למד מאוד מוקדם את טאייגת אידג'ן ואורי למד אח"כ מדן, אבל אותי אף אחד לא רצה ללמד, היה לי קשה להחליט אם אורי באמת חושב שאני לא מוכן או נהנה מצביטת הקנאה כשהם עושים אידג'ן ואני לא יכול. אני עדיין מאמין באפשרות השנייה. פחדתי במבחן לצהובה שיתרשמו יותר משחר ואורי כי הם יודעים אידג'ן אבל בסוף זה לא שינה.
יובל ויונתן הצטרפו, משהו שונה, פתאום יש חדשים, אנשים שצריך ללמד, אני אישית לא אהבתי לעזור להם, כי אני מאוד חסר סבלנות כשאני לא מצליח להעביר מסר, והתקשורת בינינו לא הייתה משהו. פתאום חשבתי כמה קשה זה בשבילם, כשאני נכנסתי למועדון הוא היה בזמן הרבה פחות מפותח, עבדנו נון סטופ על טכניקות בסיסיות וטאייגת אילג'ן. היה קל. עכשיו עבדנו על שילובים, בעיטות מתקדמות, מקסימום טכניקה-לא קל. אני חושב שאולי זה מה ששבר אותם, ולכן הם לא מגיעים הרבה. רואים בטכניקה שלהם שהם התקדמו מהר מדי, הם עושים טכניקות מסובכות מאוד מוקדם אבל דגשים בסיסיים חסרים. רציתי להגיד משהו אבל חשבתי שאומיד יודע מה הוא עושה. בתקופה הזו גם הצטרפו עידו ועומר. בהתחלה לא התחברתי אליהם. הרגשתי שבמועדון הקודם שלהם היה פער גדול בין אימון טכני לקרבי, המצאתי בעיות בטכניקות שלהם שחלקן היו וחלקן לא. בעצם פשוט היה לי מוזר להתמודד עם אנשים שמתאמנים יותר זמן, אבל במקום אחר. בסופו של דבר התרגלתי. אני חושב שכשעבדנו על הגנה עצמית, עמדנו במעגל וכל אחד נלחם בכולם, פתאום הבנתי שכולנו אמני לחימה. עומר כבר לא מגיע, לא יודע למה. עוד מבחן, חגורה עם שני פסים לי, לשחר ולאורי, פס ליובל ויונתן. תחרות. קרב ראשון עם יובל, 3-3 ניצחתי בעליונות. הוא כיסח לי את הרגליים. אני זוכר שכעסתי אז ועדיין אני לא מבין את ההעלמות של שיטת 3 חודשים לפני קרב ראשון. כלומר, לדעתי כשמישהו נלחם יותר מדי מוקדם הוא לא מבין את החשיבות של דיוק. כל החדשים בועטים מתחת לחגורה, כל מי שהצטרף אחרי יובל ויונתן.

סליחה.

המשבר הכי גדול שלי בטאקוונדו היה בשבועיים שלאחר המבחן הבא. במבחן אני ואורי קיבלנו עוד פס. שחר ומאי קיבלו כחולה. יובל ויונתן קיבלו צהובה. אלכס קיבל צהובה עם הבטחה לכחולה(ולא הגיע מאז). אביב קיבל אדומה.
לא הבנתי. אני עדיין לא מבין.

אני מאוד מצטער על מה שאני כותב עכשיו, אני לא רוצה לפגוע באיש וזו ההסתייגות שלי מלהגיד את הדברים האלה במועדון בקול, איכשהו בכתיבה אתה יכול להגיד לעצמך שאולי אתה כותב למגירה ואף אחד לא יקרא. זה מה שאני מאמין, אולי זה עושה אותי קטן, טיפש, קנאי או גאוותן, אבל אם כן זה מי שאני.

אלכס-
למה אלכס קיבל חגורה צהובה ועוד הבטחה לכחולה?(שאלה רטורית) הטכניקה שלו אולי מרשימה אבל לא מדוייקת בפרטים הקטנים, בטח לא כמו שלי, של שחר, של אורי ושל מאי כשאנחנו קיבלנו חגורה צהובה. הוא לא יודע לעבוד חלש, מאוד בולט, הוא לא יודע לבעוט את הבעיטות הלא-מסובכות בטכניקה נורמלית.
אומיד אמר שיש לו הפרשים והוא יצטרך לעבוד כדי להשלים אותם. הדרך היחידה להשלים עם זה הייתה לקבל שאומיד רוצה את אלכס בקרבי (למרות שגם בזה הוא לא מדהים) ולכן צריך לקדם אותו.

יובל ויונתן-
אמרתי קודם, פשוט לא טכניקה של חגורה צהובה, אגרופים לגובה כתפיים, בעיטות מרושלות וכו'...

שחר ומאי-
סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה
אני מקווה שלא תסתכלו בזה.
לא טכניקה מעל רמה של חגורה צהובה. עוד לא מצליחים את סיבוב הידיים לפני אפצ'גי (זה גם נועה אבל היא לא רגילה כי זה לא היה כשהיא התחילה) בעיטות לא לפי הדגשים, פומסא מרושל פטפוט באימונים וחוסר רצינות. שוב, כדי להשלים אמרתי לעצמי שאומיד רוצה שהם יעלו מהר לקרבי.

אני מצטער על מה שכתבתי, אני מקווה שכשאומיד יגיב, ואני יודע שהוא יגיב הוא יכתוב "אתה אידיוט" ולא "יש בזה משהו". זה מה שאני חושב אם זה נכון ואם לא.

בקיצור, התחלתי לחשוב שהרמה שלי לא תלוייה בכמות האימון אלא בגחמות לא ברורות של המדריך, לבסוף הבנתי שהחגורה שלי היא לא הרמה שלי אלא סמל, ושהרמה שלי משתפרת כל אימון.

נשאר עוד פרק אחד לכתוב ביומן האישי שלי, אין לי את הכח הנפשי לכתוב אותו עכשיו כי גם הוא כולל הרבה דברים שאני מצטער עליהם.

*****************************

לאחר הקריאה של יומן אישי זה הנכם מוזמנים לתת את דעתכם בפורום, להלן לינק לנוחיותכם:

http://www.taukd.com/phpbb24/viewtopic.php?t=9

לדף הבית לחץ על הלוגו בתחילת הדף או כאן

על הטאקוונדו | על המועדון | הפילוסופיה של הפומסא | שעות פעילות | תקנון האתר